בלאגן הייתה, בעיקר במבט לאחור, "להקת צמרת", שהתקיימה זמן קצר בלבד אך
הספיקה להקליט אלבום שהיו בו כמה קטעים "קלאסיים" ברוק
הישראלי של ראשית שנות ה-90. הלהקה פעלה רגע לפני הפריחה הגדולה של הרוק
הישראלי הצעיר והאלטרנטיבי. אולי אם הייתה מחזיקה מעמד מעט יותר זמן,
הייתה מממשת את פוטנציאל ההצלחה שלה בזמן אמת. אך בלאגן, כאמור,
התקיימה זמן קצר בלבד, ורק אחרי התפרקותה החלו חבריה בקריירות סולו מצליחות.

שני החברים היותר מוכרים בחבורה היו יובל מסנר, יוצא להקת טאטו,
שניסה לשקם את הקריירה שלו אחרי תקופת מאסר בעוון אונס, ודן תורן, שהתפרסם
קודם לכן כשחקן קולנוע וטלוויזיה, כתמלילן, מלחין וזמר (עם התרנים ושונרא).
מסנר הלחין את כל שירי בלאגן, תורן כתב את רוב הטקסטים, ושניהם שרו (בעיקר מסנר)
את מעט השירים שדנה ברגר לא הייתה הסולנית בהם. ברגר, יוצאת או באן
ולהקת הנח"ל, הפכה מיד כשהתגלתה לאחד הדברים הכי חמים ברוק הישראלי,
גם בשירתה וגם בהופעתה. יחד עם יאיר גת בבס, דרור מרגלית בקלידים
וגל הדני, שהוחלף ברע מוכיח, בתופים, הם יצרו שילוב מיוחד בין "רוק מתקדם"
של שנות ה-70 לבין הצליל החדש של שנות ה-90 (ראפ, כמעט האוס וטקסטים
פמיניסטיים), והצליחו ברדיו עם שירים כמו "גברים מקצוענים", "חוץ לארץ",
ובמיוחד "שקט" של יונה וולך, שהושמע הרבה בתקופה מלחמת המפרץ בתחילת 1991. 

בלאגן פעלה כל העת במקביל ללהקת כרמלה גרוס ואגנר של ערן צור,
חברו ושותפו ליצירה של מסנר עוד מימי טאטו.
שתי הלהקות הופיעו לעיתים קרובות ביחד וגם התחלקו בשירים שכתבו צור ומסנר. 

"החבר של המשוגע", למשל, בוצע על ידי שתי הלהקות, ו"שולחן הכתיבה", שבוצע על
ידי בלאגן, הוקלט שנים לאחר מכן באלבום עיוור בלב ים של כרמלה גרוס ואגנר.
אחרי כשנה (1991) של הופעות והקלטות הגיעה הלהקה לסוף דרכה,
אולי בגלל חוסר פרגון של חלק מהתקשורת (חבר נושאי
המגבעת אוהד פישוף, לדוגמה, לעג להם בכתבותיו במקומון ירושלמי בגלל שמם...),
או אולי בגלל שתורן וברגר רצו לפתח קריירת סולו... בלאגן התפרקה סמוך להוצאת
אלבומה גן עדן עירוני (1992), כשחבריה ממשיכים משם לקריירות עצמאיות.

הצג מידע מקוצר >>