המידע נלקח מ - ויקיפדיה: לערך | לרשימת התורמים
נפתלי הרץ אימבר הוא משורר עברי ומחבר "התקווה", שנעשה ההמנון הלאומי של מדינת ישראל.

חייו ויצירתו

תחילת דרכו
אימבר נולד בשנת 1856 בעיר Zloczow (כיום Zolochiv)
אשר במחוז גליציה (בתקופה ההיא היה המחוז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, וכיום הוא חלק מאוקראינה).
הוא החל לכתוב שירה בגיל 10 ולמד בבית המדרש שבעירו.
בזמן זה החל להמשך לרעיונות ההשכלה, קרא ספרות כללית רבה והתעניין גם בספרות הקבלה.
מספר שנים מאוחר יותר, כתב פואמה בשם "אוסטריה" אותה הקדיש לקיסר פרנץ יוזף, שהעניק לו פרס על השיר.

בגיל 18 , בעקבות מות אביו ומאחר שהאווירה החסידית בעירו לא היטיבה עימו,
עבר אימבר לברודי ומשם החל לנדוד ברחבי אירופה, בהונגריה, סרביה וברומניה.
בשנת 1878 חיבר בעיר יאשי ברומניה, את השיר "תקוותנו", שאחר כך שונה ל"התקווה".
בתחילה היה ידוע השיר למעטים בלבד, ועם הזמן נתקבל כהימנונם של חובבי ציון,
לאחר מכן כהימנונה הרשמי של התנועה הציונית ולבסוף כהמנון הרשמי של מדינת ישראל.

אימבר החל לנדוד בערים ובשנת 1882 נתוודע בקושטא,
בירת האימפריה העות'מאנית דאז, לסר לורנס אוליפנט - דיפלומט אנגלי נוצרי וציוני, עימו התיידד מאוד.
אוליפנט הציע לאימבר לבוא לארץ ישראל עימו ולהשתקע בכרמל.

הגעתו לארץ ישראל
אימבר הגיע לארץ ישראל עם אוליפנט כמזכירו ומורו לעברית, בסוף אוקטובר 1882.
עבודה זו לא העסיקה אותו באופן מלא, ובעידודו של אוליפנט למד את מקצוע השענות ואף פתח חנות לתקופה קצרה.

הוא הרבה לבקר במושבות הראשונות כגון ראשון לציון וזכרון יעקב ואף כתב שירים לכבודן,
אשר הפיגו בקרב המתיישבים ביטחון ותקווה.
שירתו הרוויה במוטיבים לאומיים, כמו השירים "משמר הירדן" ו"תקוותנו",
ביטאה הערצה רבה ל"יהודים החדשים" שהוא פגש בארץ והם זכו לאהדה רבה בקרב המתיישבים.
אימבר נע ונד הרבה בין המושבות, ואף נסע לביקור ממושך במצרים.

במהלך שהותו בארץ פרסם אימבר שירים, מאמרים וקטעי סאטירה רבים,
תחילה בכתב העת "חבצלת" ולאחר מכן בעיתון "הצבי".
הוא כתב בעד פועלו של הברון רוטשילד, אך זמן קצר לאחר מכן צידד בפעילות כנגד פקידות הברון על רקע שנת
השמיטה והיה מעורב בפרשת המריבות בראשון-לציון, כשהיה עד לכעסם של המתיישבים על פקידות הברון.
הוא עמד מקרוב על המצב במושבה והאשים את פקידות הברון ביחס מזלזל ופוגע כלפי המתיישבים.
גם בימי שבתו בלונדון לא פסק זעמו על הפקידות, ופרסם שיר נגד הברון ששמו "פותר החלומות".
במחלוקת שבין כתב העת "חבצלת" לכתב העת "הצבי",
צידד ב"חבצלת" וטען שאליעזר בן יהודה כיסה על פשעי מנהלי הפקידות.
עמדתו זו גרמה לכעס רב של בן-יהודה עליו, והביאה לידי פולמוס חריף בינו ובין המשורר.
בשנת 1886 יצא בירושלים קובץ שיריו הראשון, "ברקאי", שבו נכלל גם השיר "תקוותנו".
שני הבתים הראשונים מתוכו:

"כָל עוד בָלֵבב פנימה 
נפש יהודי הֹמִיה, 
ולפאֲתי מזרח קדימה 
עֵינו לציון צופִיה- 
עוד לא אָבדה תקותנו, התקוה הנושָנה: 
לשוב לאֶרֶץ אבותינו, 
לעיר בָה דוד חָנה. 
עוד לא אבדה..."‏‏

סוף דרכו
אימבר חזר לאירופה במרץ 1887, ולאחר נדודים בארצות שונות, התיישב בלונדון,
והתיידד שם עם ישראל זנגוויל, סופר יהודי-אנגלי ידוע, ממייסדי התנועה הציונית באנגליה.
זנגוויל לימד את אימבר אנגלית ולמד מפיו עברית.
הוא המשיך לפרסם מאמרים בעברית ובאנגלית, והמשיך לטייל ברחבי העולם ואף הגיע להודו.

בשנת 1892 עזב לארצות הברית, שם התגורר עד יום מותו. חייו באמריקה היו רצופים בסבל ומחסור.
בנדודיו חיבר שירים וכתב מאמרים בכתבי עת שונים בעברית, אשכנזית-יהודית ובאנגלית.
כשישב בבוסטון ערך במשך זמן מה עיתון בשם "אריאל"
שהיה מוקדש לקבלה, וכתב מחקרים באנגלית על הקבלה ועל התלמוד.
את שנותיו האחרונות בילה בניו יורק, שבשכונותיה היהודיות היה ידוע בחידודים השנונים והעוקצניים שלו.
בשנים אלו המשיך לתת את עינו בכוס היין מתוך צער ומרירות, עד מותו בגיל 53, בעוני ובחוסר כל.
באפריל 1953 הועלו עצמותיו לקבורה בהר המנוחות בירושלים

הערכת יצירותיו
במהלך חייו אימבר פרסם עשרות שירים ומאמרים, שכללו שירי ציון, שירי ארץ ישראל ופרוזות.
המרכזיים שבהם היו:
"ברקאי" (1886) 
"ברקאי החדש" (1900) 
"ברקאי השלישי" (1904) 
"ייזכור בעד הנשחטים והנשרפים בארץ הדמים, ארץ רוסיה" (1905) 
"לך עברית" (1907) 
בשנת 1929 ריכז אחיו ש. אימבר חלק מכתביו.
ב-1950 פורסם לראשונה קובץ שכולל את כל שיריו בשם "כל שירי נפתלי הרץ אימבר".
יצירותיו תורגמו לאנגלית ושירים בודדים תורגמו לצרפתית וספרדית.

אימבר ניחן בכשרונות טבעיים גדולים שלא נתפתחו דיו בגלל אופיו ואורך חייו.
בשיריו אין מן השלמות האומנותית,
אך נתגלה בהם מן הרגש העממי, הטבעי והבלתי אמצעי, ולכן יצירותיו מקרבות אותן לשירי עם.
מכאן הפופולריות הרבה שזכו לה שירי "התקווה" ו"המשמר הירדן".
אימבר הייתה דמות שנוייה במחלוקת בקרב אנשי היישוב היהודי,
ומלבד יצירות בודדות, לא זכה להכרה מיוחדת מצד אנשי הספרות ומהקהל הרחב.

הצג מידע מקוצר >>