שושנה דמארי

המידע נלקח מ - ויקיפדיה: לערך | לרשימת התורמים
שושנה דמארי הייתה זמרת ושחקנית ישראלית ילידת תימן, שזכתה לכינוי "מלכת הזמר העברי".
התפרסמה עוד לפני קום המדינה, ובעיקר בתקופת מלחמת העצמאות ושנות המדינה הראשונות,
ונהנתה מפופולריות ארוכה בישראל.
שיריה, כגון "כלניות", "צריך לצלצל פעמיים", "אור" ורבים אחרים,
הפכו לנכסי צאן ברזל של הזמר העברי.
כלת פרס ישראל לשנת תשמ"ח (1988).

משפחת דמארי עלתה ארצה מהעיר דמאר שבתימן ב-1925 והתיישבה בראשון
לציון כששושנה הייתה בת שנתיים.
היא החלה לשיר על הבמה כבר בהיותה נערה, כשהצטרפה לסטודיו הדרמה "שולמית" בתל אביב,
במסגרתו החלה להופיע ושרה גם בתכניות שונות ב"קול ירושלים" המנדטורי.
בשנת 1939, בהיותה בת 16, קיימה דמארי את הקונצרט הראשון שלה כזמרת סולנית,
בליווי בפסנתר של נחום נרדי.
באותה תקופה התחתנה עם מנהל סטודיו "שולמית", שלמה בושמי,
שהמשיך ללוותה במשך שנים ארוכות והיה אמרגנה הבלתי רשמי.
בשנת 1943 הצטרפה כזמרת ושחקנית לתיאטרון המוזיקלי "לי לה לו"
שאת מרבית פזמוניו כתבו המשורר נתן אלתרמן והמלחין משה וילנסקי.
שירם "כלניות", שביצעה על במת התיאטרון ב-1946,
הפך להיות שירה הידוע ביותר ול'סימן ההיכר' שלה.
אף שהשיר נכתב כשיר טבע, הוא נתפס באותה תקופה גם כשיר מחאה נגד הבריטים
(שחיילי הצנחנים שלו, בעלי הכומתות האדומות כונו "כלניות"). 
וילנסקי המשיך ללוות את דמארי במרבית הקריירה שלה והלחין את מרבית שיריה,
בהם שירים בעלי גוון תימני כמו "בכרמי תימן" ו"מרים בת ניסים".
שירים ידועים נוספים שביצעה באותה תקופה היו "אני מצפת", "הטנדר נוסע" ועוד.

בעת מלחמת העצמאות ביצעה דמארי כמה מהשירים שהפכו להיות מזוהים ביותר עם המלחמה,
כמו "הקרב האחרון", "בת שבע" ו"היו זמנים" (למילותיו של חיים חפר).
הופעותיה לפני החיילים עוררו רושם רב.
ערב קום המדינה ערכה עם משה וילנסקי מסע הופעות מרגש במחנות העקורים באירופה,
שם שרה גם שיר מוכר ביידיש בשם "צימוקים ושקדים" (ראזשינקעס מיט מאנדלען).
לאחר מכן סיפרה, שמרוב בכי והתרגשות הקהל, היא לא הצליחה אף פעם לסיים את השיר עד הסוף.

בשנות החמישים התארחה דמארי בתוכניות הרדיו של משה וילנסקי בקול ישראל,
שם ביצעה שירים חדשים שהלחין, כמו "צריך לצלצל פעמיים".
כמו כן היא הקליטה מספר שירים שלו, שבוצעו במקור על ידי להקת הנח"ל ("הורה ממטרה", "מול הר סיני",
"בלדה על מעיין וים" ועוד), והם הפכו מיד למזוהים עמה יותר מאשר עם הביצוע המקורי.
בתקופה זו הפכה לזמרת מפורסמת והקהל נהר להופעותיה.
היא שיחקה בסרטים "גבעה 24 אינה עונה" (1955) ו"באין מולדת" (1956), שתיאר את עליית משפחתה לארץ.
בשנת 1957 היא כיכבה באופרטה העברית "שולמית".
בהמשך ביצעה בין היתר את השיר "אם ננעלו" (שיר שאותו ביצעה לימים עפרה חזה בעיבוד חדש).

דמארי שמרה כל השנים על סגנון לבוש מיוחד ואישי, שכלל שמלות רקומות ותכשיטים בולטים.
סגנון הלבוש האקזוטי המזוהה עמה היה חלק מהקסם והסיבה לכך שהוזמנה להופיע בקהילות יהודיות רבות.

בשנות השישים והשבעים הרבתה דמארי לקיים הופעות בחו"ל.
היא הופיעה במיטב האולמות בארצות הברית ואירופה והשתתפה בפסטיבלים רבים בעולם, לצד הופעותיה בארץ.
תקופה מסוימת התגוררה בארצות הברית והופיעה בעיקר בפני קהל יהודי.

לאחר שנים רבות שבהן מיעטה להופיע ולהקליט,
ביצעה דמארי ב-1987 יחד עם בועז שרעבי שיר שכתב לכבודה אהוד מנור בשם "לשיר איתך".
בשנת 1988 היא זכתה בפרס ישראל בתחום הזמר העברי.
לכבוד המעמד הזה נכתב השיר "עגילי דמאר" (מילים: דודו ברק, לחן: יאיר קלינגר),
אשר בוצע על באותו הערב על ידי ירדנה ארזי.
בעקבות הזכייה בפרס הקליטה דמארי את אלבומה האחרון, "אור" (1988).
האלבום, בעיבודו של מתי כספי, הצליח מאוד ושיר הנושא, "אור", שכתבה נעמי שמר, הפך לריקוד עם פופולרי.
שיר זה הפך לשיר הסיום הקבוע בטקס פתיחת פסטיבל מחול כרמיאל,
בו השתתפה מדי שנה. לאחר מכן לקחה שוב פסק זמן ארוך,
עד שעידן רייכל שיכנע אותה לשיר שני שירים שכתב לאלבומו "ממעמקים": "עלה נישא ברוח" ו"האר את עיניו".
היא התארחה בחלק מהופעותיו של רייכל והשניים אף החלו בחזרות למופע משותף, שלא זכתה לבצעו.

כמו כן, היא גם זכתה בתואר 'ד"ר כבוד' ממכון ויצמן.

שושנה דמארי נפטרה ב-14 בפברואר 2006 בבית החולים איכילוב בתל אביב, בגיל 83,
לאחר שלקתה בדלקת ריאות קשה.
שלושה ימים לאחר פטירתה נערך טקס הצגת ארונה בתיאטרון הקאמרי בתל אביב.
לאחר מכן היא נקברה בבית קברות טרומפלדור בתל אביב.
אמה נפטרה מספר חודשים לאחר מכן והיא כבת מאה.

במסגרת חגיגות השישים למדינת ישראל נבחרה דמארי ל"זמרת השישים" בהצבעה שערכו הערוץ הראשון ורשת גימל.

הצג מידע מקוצר >>