יוסי בנאי

המידע נלקח מ - ויקיפדיה: לערך | לרשימת התורמים
יוסי בנאי הוא זמר, שחקן, פזמונאי, הומוריסטן, בדרן,
קריין, במאי קולנוע וטלוויזיה ישראלי, חתן פרס ישראל.
נחשב לאחד מגדולי אמני ישראל. בן למשפחת בנאי שהעמידה אנשי תרבות רבים.

בנאי נולד וגדל בשכונת מחנה יהודה בירושלים,
בסביבות השוק, למשפחה ענייה ומרובת ילדים.
אמו העידה, לדבריו, שגידלה ילדים בין כביסה לכביסה.
הוא לא למד באופן מסודר, לא סיים בית הספר היסודי ואת השכלתו רכש בעצמו.
הוא העלה יחד עם חבריו ועם אחיו חיים מופעים במסגרות לא מקצועיות.
את השפעת התיאטרון ספג בעקבות הסתננות להצגות תיאטרון שהגיעו לאזור מגוריו
שצפה בהם נפעם ובהשפעת אחיו הבכור, השחקן יעקב בנאי. הוא הצטרף לתוכנית
הראשונה של להקת הנח"ל ב-1951 בתור בדרן. לאחר שחרורו למד בסטודיו
למשחק של פאני לוביץ', שאמרה לו לאחר מכן "שחקן תיאטרון אתה לא תהיה".
למרות זאת, בנאי גמר אומר בליבו להיות שחקן תיאטרון.
הוא התקבל ללימודים בבית הספר למשחק של "הבימה"
והצטרף כשחקן לתיאטרון, בהתחלה כניצב ולאחר מכן בתפקידי אופי גדולים.
באמצע שנות העשרים לחייו התפטר מ"הבימה"
בשאיפה להיות שחקן עצמאי שלא יהיה כפוף למסגרת תיאטרונית ונסע לפריז,
שם התחיל להיות מושפע מתרבות צרפת ובמיוחד מהשאנסונים.
לאחר שובו ארצה החל לשחק על בימות התיאטרון והבידור.
הוא שיחק לאורך השנים בהצגות תיאטרון רבות ב"הבימה"
ובמרבית התיאטראות הגדולים בארץ, במחזות: "תל אביב הקטנה",
"רביזור", "מראה מעל הגשר", "אדי קינג", "נמר חברבורות", "מעגל הגיר הקווקזי",
"מלאכת החיים" ועוד. הוא הרבה לשחק
במחזותיו של ניסים אלוני, מחזאי שהשפיע עליו מאוד, בהם: "בגדי המלך",
"הצוענים של יפו" ו"הכלה וצייד הפרפרים". ב-1963 הקימו אלוני,
בנאי ואבנר חזקיהו את "תיאטרון העונות" והעלו את הצגותיו של אלוני,
כמו "הנסיכה האמריקאית", אך התיאטרון לא החזיק מעמד זמן רב.

בנאי, מראשוני להקת הנח"ל, ביים בשנות החמישים והשישים
גם מספר תוכניות ללהקה. ב-1961 הקליט ביחד עם יונה עטרי,
אבנר חזקיהו וסשה ארגוב את תוכנית השירים "יוסי חזקיונה".
בנאי העלה מספר גדול של תוכניות בידור שאת חלקן כתב בעצמו, כגון "ילדות קשה" (1964)
ו"נישואין נוסח גירושין" (1973) אותן העלה יחד עם רבקה מיכאלי,
"אני וסימון ומואיז הקטן" (1981), "שובו של הסוראמלו" (1992),
ו"מיומנו של ישראלי שפוי" (2000), שכתב יחד עם דורון רוזנבלום.
כמו כן כתב וביים חמש תוכניות בידור ללהקת הגשש החיוור בה חבר אחיו,
גברי בנאי: "קסיוס קליי נגד חלפון" (1971), "אופסייד סטורי" (1974),
"עובדים עלינו עבודה עברית" (1977), "קרקר נגד קרקר" (1980) ו"כוסות רוח" (1991).
בין מערכוניו הזכורים: מערכון עם רבקה מיכאלי "מהנדס ואשת מהנדס",
על השאיפה לכבוד ולסטטוס של הישראלים, והשירים ההומוריסטיים
המשותפים "יוסף ג'ון רבקה ג'ון" על הפחד מידו של
אבי חברתו ו"עברית קשה שפה" על קשיי השפה והקיום של העולים החדשים.
ממערכוניו מתוכניות יחיד: "חלום שבדי" על חלום המתאר חיים משועממים בטירה שבדית
והחזרה לחיים הישראלים מלאי המאבקים לאחר היקיצה,
ומערכון בו מוזמן בנאי להעלות השמיימה כדי להשתתף בהצגת ענק של "המלט".
בין המערכונים שכתב לגששים: "הכה את המומחה" על תוכניות ייעוץ ברדיו, "קרקר נגד קרקר"
על מריבות גירושין ו"חתונת הדמים" על מפגש בין עדתי בעקבות חתונה מתוכננת.

הוא שיחק במספר סרטי קולנוע, בהם "חבורה שכזו" מ-1963
ו"חכם גמליאל" מ-1973 (יחד עם אחיו יעקב).

יוסי בנאי נודע גם כזמר בעל קול עמוק וסגנון הגשה ייחודי,
ובייחוד מוכרת אהבתו לשאנסונים צרפתיים. הוא הרבה לשיר שירים צרפתיים
מתורגמים של ז'ורז' ברסנס, ז'אק ברל ואחרים, ואף הקדיש לכך
מספר אלבומים וחלק מערבי היחיד שלו, כמו התוכניות משירי ברסנס "אין אהבות שמחות"
מ-1969 ו"בנאי שר ומספר ברסאנס" מ-1997, והאלבום משירי ברל "אם נדע לאהוב" מ-1984.
את מרבית השירים הצרפתיים תרגמה למענו נעמי שמר,
הידוע בהם היה השיר "אהבה בת עשרים" של ברל. בנאי ביצע גם מספר שירים מקוריים של שמר,
ביניהם "על כל אלה" ("על הדבש ועל העוקץ") שהפך ללהיט גדול ואהוב.
בנאי, שהיה מזוהה עם השמאל, הסתייג מאוד מהכיוון הפוליטי שהשיר תפס בעת פינוי ימית.

אף על פי שעזב את ירושלים לאחר הצבא, הייתה העיר
מושא געגועיו, הוא הרבה לבקר בה והיה מזוהה עמה.
בנאי כתב את השיר הידוע ביותר שלו "אני וסימון ומואיז הקטן"
על סמך חוויות ילדותו בירושלים עליו ועל שני חבריו, האחים סימון ומואיז יאיר,
שביחד העלו הצגות בפארק, רדפו על גגות אחרי יונים ונשבעו אמונים לכל הילדות,
כמאמר השיר. על בסיס דמותו של אברהם סוראמלו, דמות ססגונית מירושלים,
הוא כתב וביצע את תוכנית הבידור "שובו של הסוראמלו" והוציא ספר מסיפוריו העממיים.

שירים נוספים המזוהים עמו הם "בחולות", "שיכור ולא מיין", "ספירת מלאי",
"הגבירה בחום", "אני שר להעביר את הזמן" ו"מרוב אהבה".

בנאי היה ידוע גם כקריין. הוא קרא טקסטים באירועים ותוכניות רבות.
בין היתר שימש כקריין בתסכיתי רדיו ובסדרת הטלוויזיה התיעודית על תולדות הציונות
"עמוד האש", קרא פרקים מספר תהילים לאלבום מיוחד שהוציא, וכן את שיריו
של המשורר האהוב עליו, נתן אלתרמן, באלבום שהוציא בשנת 1999 בשם "פגישה לאין קץ".
את שני אלבומים אלו הפיק מוזיקלית יונתן בר גיורא.

בשנת 1998 זכה בנאי בפרס ישראל לתיאטרון, שם זכה לתיאור :

יוסי בנאי מבטא בכישרונותיו, באישיותו, בעולמו
היצירתי את השילוב המיוחד של שחקן, במאי,
כותב ואיש הבימה הקלה. בסיפור חייו פוגשים אנו דובר ססגוני של הוויה ישראלית,
ומייצג נאמן של אומנות הבימה בת שנותו. לכל אורך דרכו בסמטאות ילדותו
בירושלים ועד כתיבת המערכונים של הגששים, דרך גלריה רחבה של דמויות מהעולם הקלאסי,
מוליך אותנו בנאי בכישרון, באומנות ובפשטות למחוזות מרתקים, קרובים ורחוקים.  
 
תפקידו האחרון בתיאטרון, בדמות דוד המלך,
היה במחזה "כתר בראש" מאת יעקב שבתאי, בתיאטרון "הבימה",
עליו זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בטקס פרס התיאטרון הישראלי לשנת 2005.

יוסי בנאי נפטר ביום חמישי ה-11 במאי 2006 בגיל 74,
ונקבר למחרת בבית העלמין האזרחי בקיבוץ גבעת השלושה. קהל הצופים בכל אולמות התיאטרון
עמד דקת דומיה ביום מותו כדי לכבד את זכרו. הוא הותיר אחריו אשה ושלושה בנים.
באותה השנה יצא כסינגל שירו האחרון של בנאי, "תרנגול כפרות" (יוסי בנאי / מיכה שטרית).

השפעתו של בנאי על התרבות הישראלית הייתה רבה ביותר.
הוא התפרס על פני מספר תחומים שבכולם הטביע חותם עמוק: הוא נחשב על ידי הקהל והמבקרים
לשחקן תיאטרון בעל נוכחות בימתית דומיננטית, שהפליא לשחק הן במחזות דרמתיים
(במיוחד תפקידי מלכים ורוזנים) והן במחזות קומיים. כתב מערכונים רבים, חלקם עבור אחרים
וחלקם ביצע בעצמו, שיצרו שפה בידורית אשר השפיעה על דור של בדרנים בארץ ותרמו
גם לשפה העברית המדוברת. הכניס לשפה ביטויים רבים כמו "עובדים עלינו",
"זה רדיו?" ו"העולם מצחיק אז צוחקים" שנהפכו שגורים בפי רבים ויחד עם זאת, הקפיד
ביצירותיו על רמה גבוהה שלא כללה מילים וביטויים גסים. היה זמר נשמה שברר שירים של
מיטב היוצרים ואת חלקם כתב בעצמו וביצעם בהגשה בימתית, הוא "שיחק" את שיריו וקולו
העמוק הדגיש במיוחד את מילות הטקסט. בנאי ונעמי שמר הביאו לישראל את
השאנסונים הצרפתיים שלא היו מוכרים בארץ עד אז. לאחר מותו הספידו אותו פוליטיקאים
ואמנים רבים בכינוי "גדול האמנים הישראליים של הדורות האחרונים".

הצג מידע מקוצר >>