והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת
|
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים,
|
ואומה תעמוד - קרועת לב אך נושמת
|
לקבל את הנס, האחד, אין שני...
|
היא לטקס תיכון, היא תקום למול הסהר
|
ועמדה למולם עוטה חג ואימה.
|
אז מנגד יצאו נערה ונער
|
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.
|
לובשי חול וחגור וכבדי נעליים
|
בנתיב יעלו הם, הלוך והחרש
|
לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים
|
את עקבות יום הפרך וליל קו האש.
|
עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע
|
ונוטפים טללי נעורים עבריים...
|
דום השניים יגשו ועמדו עד בלי נוע
|
ואין אות אם חיים הם או אם ירויים.
|
אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם
|
ואמרה: "מי אתם? מי אתם?",
|
והשניים שוקטים
|
יענו לה: "אנחנו מגש הכסף,
|
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".
|
כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל
|
והשאר יסופר בתולדות ישראל.
|